ספר לשבת:

ספר לשבת:

פורסם: 1/09/2006 – 16:44 על ידי dov alfon
תויות
 

Photo_130

תושבי חדר הילדים רומן ביכורים מאת גון בן-ארי (עורכת: הילה בלום, זמורה ביתן)

“בני אדם, כשהם שוכבים זה על זה, כמעט הכול נמצא בסימטרייה נכונה. הפה שלה מול הפה שלו, הידיים שלה מול הידיים שלו, האיבר מין שלה מול האיבר מין שלו וכו’. רק הלב שלהם תמיד נמצא בצדדים הפוכים”

קלאוס הקטן צופה בבני האדם ורושם עליהם הערות במחברת שלו. בעיקר הוא מתבונן באחיו הגדול רותם, שאיתו הוא חולק חדר שינה אחד, אבא תייר, שכנה משוגעת ותשוקה עזה לים.
ילדוּת טובה בסך הכול. אבל כל אותו זמן זוחל לעברם האסון.

תושבי חדר הילדים הוא סיפור רב-עוצמה על האינטימיות של שני אחים, אבל במיוחד על האח הקטן קלאוס, על המסע שלו במרחב-הזמן שבין ילדוּת לבגרות, כשלראשו קסדת אופנוע שאותה הוא מסרב להוריד שנים; מסע בחיק משפחה שהקשרים בתוכה מתעוותים ומסתבכים.

תושבי חדר הילדים הוא ספר חד ומהיר ומהַפֵּך-בטן – רכבת הרים בפרוזה.
לגון בן-ארי יש כושר התבוננות שהוא בו-בזמן חסר רחמים ומלא חסד. הוא בורא עולם מרהיב בתנופה הרגשית ובנועזות שבו; עולם השומר על ריאליזם רגשי נוקשה, ובד בבד פותח את גבולותיו לחוקים הרכים של חלומות.

1. קוּ-קוּ

אלפונסו עבד בבנייה של כלא שבע ליד חופי הרצליה, וטרח כל כך מבוקר עד ערב, עד שכתפיו התרחבו ומילאו את כל הספה. כמו ציפור יַבּירוּ ברזילאית אדירת גוף היה מניח עלי פרקים מגופו כאילו אני לא שם.
לפעמים באמת לא היה ברור אם אני שם באותה מידה כמו שאר בני האדם שהסתעפו ברחבי הבית, או רק דמות חשוכה שהבית הָזָה אחר הצהריים. כשהייתי בן שש, למשל, קנינו מכשיר וידיאו, והיה לי ברור שהווידיאו קיים יותר ממני. הייתי נוגע בבטני הקטנה, הרכה, ונוגע לשם השוואה בפלסטיק השחור של הווידיאו, שהתנגד לי והיה קשה וקיים.
מרוב הימים נפטרנו ברביצה בסלון ובבהייה בטלוויזיה — בהייה שנרקמו בה, כמעין חובה, פזילות אקראיות גאות לעבר עיטור הכבוד, ה”פגודָה” כמו שקרא לו אלפונסו, שאמא קיבלה מהצבא, ומאז עטה אבק מעל מכשיר הטלוויזיה. לפעמים היתה אמא שלי מצביעה עליו ואומרת שזה יישאר גם אחרי שהיא תמות, וככה יֵדעו שהיא חיה והיתה טובה, לא כמוני, שמושך בשיער לבת של עמיחי ובולע את המסטיק.
היא אמרה לי, “תתנהג כמו בן אדם.”

2. רובוטריק

אלפונסו היה אבי. אבל הוא דמה לי כל כך, עד שהעדפתי לא לקרוא לו אבא, כי באבא יש גם אני. קריאה בַּשֵם מבדילה ועדיפה מאוד לפעמים. ובכל זאת פני היו פניו, גופי היה גופו, וכבר בשנותי הראשונות צלקה בי יד המקרה צלקות בדיוק באותם המקומות שבהם היה אלפונסו מצולק.
הבנתי את זה לגמרי ביום קיץ אחד, בטיול, כשעמדתי מול דגם ירושלים שבמתחם מלון הולילנד: הנה אני, אלפונסו המוקטן, מתבונן בירושלים המוקטנת. דגם מתבונן בדגם.
לכן הסתתרתי רוב הזמן אצל צל אמי, כי פחדתי ששהות רבה מדי בשוליו של אלפונסו היא כמו הודאה באשמה — כן, כבר יש מישהו שנראה כמוני. אני רובוטריק.

3. אחרי זה כל היום

גדלתי והתחלתי לחספס את מיתרי קולי. כשאלפונסו היה מתקשר הביתה מאתר הבנייה הייתי עונה לו לטלפון והוא היה מתבלבל וחושב שהוא עונה לעצמו.
“שלום,” היה אלפונסו אומר לשפופרת.
“שלום,” הייתי אני עונה.
“אלפונסו?” היה אלפונסו אומר.
“לא, זה הבן שלו,” הייתי אני אומר.
“אלפונסו נמצא?” היה אלפונסו שואל, כי גלשה עליו דעתו.
“אתה אלפונסו,” הייתי אני עונה.
“ואתה?” הוא היה אומר, ומילותיו גררו אחריהן את מוחו.
“אחרי זה כל היום הסתובבתי כמו בחלום,” היה אלפונסו אומר, חושף כרעי שיניים בחיוך נבוך ומגרד בפדחתו.

4. שֶיָזוז

לא היו לי הרבה חברים. אמא שלי אוהבת לספר איך יום אחד יצאה מהבניין בדרכה למכולת וראתה אותי — הייתי אז כבן שש — עומד ומשתין על הרגליים של יותם גרינוולד, שגר בבניין השכן. אמי המבוהלת רצה לקראתנו, לא מאמינה למראה עיניה. “קלאוס!” היא קראה. “מה אתה עושה?”
“שיזוז,” אמרתי. יותם חייך במבוכה.
“תתנהג כמו בן אדם,” אמרה אמא שלי. “אחרי זה אתה מתפלא שלא משחקים איתך.”

5. מאלפונסו ירשנו גֶן משותף של חלום

עברנו להרצליה כשהייתי בן ארבע, בדיוק יום אחרי יום הולדת שבע של אחי רותם. את יום ההולדת חגגנו גם כיום סיום שהותנו בירושלים, שכנים לשכינה. הצטופפנו בין הארגזים הארוזים וחיככנו בהם את מרפקינו. גם אני וגם אחי שמחנו מאוד על המעבר, כי בהרצליה יש ים.
הים תמיד שיחק תפקיד חשוב בחלומות הילדות שלנו, חלומות שחלמנו קרוב כל כך זה לזה — חלקנו חדר בשתי הדירות שבהן הספקנו לגור בירושלים — ושדאגנו לשתף זה את זה בתוכנם עד הפרט האחרון, עד שלפעמים שכחנו מי חלם מה. היינו רבים על זה מדי יום ביומו.
אני זוכר את אמי יושבת ומעשנת — עשן הסיגריות יצר את אפלת הערב המתאסף מעל לעיר — ליד שולחן המטבח ביום שישי. אלפונסו היה חותך בסומקו של חציל בשרני ליד השיש ומזמר בוסה נובה בקולו הסדוק משמש, ומדי פעם היה מטיל את מבטו לעבר אמי, שעישנה בשקיקה וקראה לא-קראה את “שבעה לילות” בלאות מרוחה. לעתים היה רותם ניגש אליה, בוכה, מושך כתמיד בשולי שמלתה הזרועה פרחים וניחומים. אחריו דידיתי אני, שוחה בקושי באוויר, מנסה לשווא להשיגו, מיילל גם אני סירנות של בכי.
“מה אתם רוצים, רותם?” היתה אמי אומרת, תמיד מפנה אליו את שרביט השיחה, שיהיה ברור.
“קלאוס גנב לי את החלום!” הוא היה מייבב.
“לא נכון!” הפלאתי בכי מנגד.
“אני חלמתי שיש לי חמור גור!” הוא היה אומר.
“לא נכון! אני חלמתי שיש לי חמור גור!” ואז היה מתחיל ריב, שהוא החיבוק של אחים. הייתי מושך לו בחולצה ומנסה להפיל אותו, כדי שלרגע יהיה הוא נמוך ממני, האח הקטן שלי, אבל הוא לא נהיה.
החמור ההוא עדיין עומד בזיכרוני כמצבה לצדק הלא נתפס של הילד שהייתי. הוא עומד תחת עץ הזית בבית הקברות של איילת השחר, שם נקברה מאוחר יותר — בהיותי בן שבע — סבתי מצד אמי, לועס שקית ריקה של שוקו ונוער. עדיין עומד, עדיין לועס, עדיין נוער.
“קלאוס!” אמרה אמא שלי כשפעם הצלחתי סוף סוף לתת את גופו של רותם בידי כוח המשיכה ולהפיל אותו ארצה, ותקעה בי מבט מאיים. “תתנהג כמו בן אדם.”
התביישתי.

היא אף פעם לא אמרה את זה לרותם. היא לא אמרה את זה לאף בן אדם.

6. נשיונל ג’אוגרפיק

חברים היו באים אל רותם. אולי בגלל זה לא הרגשתי צורך לקשור לי קשרים חבריים משלי; צפיתי בהם. הם שיחקו בחדרו, שבלילה היה מחשיך ונהפך גם לחדרי. כשאמי היתה נכנסת לחדר עם כיבוד הם היו מחכים שתצא ורק אז מתקרבים חרש-חרש אל טרפם, חופנים את הבמבה ודוקרים אותה בניביהם. אלה היו ילידי בתי החולים, אזרחי הבתים, תושבי חדר הילדים. רשמתי דברים מפיהם. סביבת המחיה: שטיח חום. עונת החיזור: לילה.

7. יש טיפות של תרופה בים

אחי היה מעין דמות מנהיגה בשבילי, ועשיתי כל מה שביקש או הורה לי בלי להסס. קינאתי בו. ממנו גם רכשתי את חיבתי, המזויפת משהו, לים. כשגרנו בירושלים לא היתה לנו בררה — את כל הידיעות שלנו על הים קיבלנו מסדרות טלוויזיה (ידענו שמרקו הולך לים ויושב שם על החוף ומתגעגע) ומסיפורים של חברים של רותם. ידענו שזה המקום שבו אנשים לובשים את הבגד ים שאמא קנתה להם בלי לשאול במשביר, ורצים איתו על החוף. הם אוספים צדפים, שזה בסך הכול אבנים שנסחפו רחוק מהבית, וזורקים חלק מהם בחזרה לים, כאילו הם לא יודעים שהים יחזיר אותם לחוף. הם אוהבים לרוץ אל הגלים ולגעת בים כשהוא תופח בגאות ורוצה להגיע לירח.
מתוך רחמים קנה לנו אלפונסו אקווריום עגול ובו דג זהב, כדי שנרגיש קרובים למשהו שקשור לים. רותם קרא לדג “נִיסו”.

8. אפרופו

אפרופו ים, עוד סיפור שאמי אוהבת לספר הוא הסיפור הבלתי נשכח ובו אחי ואני נעלמנו ליום שלם מהבית שלנו בירושלים, והיא ואלפונסו המבוהלים הזעיקו את המשטרה. לקראת הערב, כשהחושך החל לרדת וכיסה את שארית תקוותה של אמי, מצא שוטר ממושקף אותי ואת רותם צועדים במרץ צפונה מגן המפלצת שבקצה האחר של העיר. כשהובלנו בחזרה הביתה שאלה אמי את רותם — בן שש שנים אז, הוא היה הרהוט מבין שנינו — לאן היו פנינו מועדות. הוא ענה לה, “ליָם.”

9. בכינו

קיבלנו עונש קל — לחתוך במקום אמי בצלים ותפוחי אדמה לארוחת יום שישי, כשהרדיו של אחר הצהריים מאשש את קדושת היום. רותם חתך ואני הסתכלתי. שכחנו מה גורם לבכות, ובכינו הן מתפוחי האדמה והן מהבצל.
אמי הסתכלה עלינו מייללים ועישנה.
“אמא,” העז רותם, “ממה בוכים? מבצל?”
“בוכים מהכול,” אמרה אמא שלי.

10. קרטיב

האישה שגרה מעלינו בירושלים היתה משתגעת לעונות. היא היתה הבן אדם הראשון שהכרתי שהשתגע. החוויה פרעה את דעתי כמו שפורעים שיער של ילד. בעדינות למדנו להתרגל למציאות האחרת שגרה בקומה מעל, כאילו היתה מציאות לגיטימית. היו ימים שבהם שמענו משם צווחות חלחלה, טריקת דלתות, חפצים מתרסקים אל הרצפה. בהתחלה הדבר זרע קיפאון הן באמי ובאלפונסו והן בי וברותם, אבל אחרי שלמדנו בעל כורחנו לדחות את האימה, היו צרחותיה של האישה, שהצורות הגדולות נגעו בנפשה, מתמזגות עם הצווחות של החיות האחרות — הדרורים והעורבנים שהיו מחקים את צלצולי הטלפון בבוקר.
אמי נהגה להשתעשע בעניין — כנראה הבינה שזה הכרחי, אין טעם להמשיך ולגור במקום עם זוג ילדים משותקים מפחד.
“אַת גברת מוראטו?” השכנה שאלה את אמא שלי אחרי שהתדפקה פעם על דלתנו באמצע ארוחת צהריים.
“כן,” אמרה אמי, “עברנו לפה שנה שעברה.”
“נשפך לך נוף מהמרפסת,” היא אמרה לאמי והצביעה אל החלון שמול דלת הכניסה. שערה היה חלק, והיא היתה לבושה חליפה מכובדת, ומאופרת, ופניה רעדו מדאגה שלא יאמינו לה. עצמות אצבעה שיקשקו בהצביען אל החלון, מתאמצות להוכיח שדבריה נכונים.
“הוא כבר היה שם,” אמרה לה אמא שלי והזמינה אותה לכוס קפה, אבל היא רצתה קרטיב.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s


%d bloggers like this: